קסם שישי עם אורן ולדמן

בשנת 2006, כשאורן ולדמן עוד היה סטודנט לפיזיקה ופילוסופיה, הוא מצא, באחד משיטוטיו בין חנויות ספרים ישנים בתל אביב, ספר גדול ועב כרס בשם "עוטה עור הנמר" שמשך את תשומת ליבו. הספר, שנכתב במקור בידי שׁוֹתַא רוּסטָוֶילי, משורר גאורגי בן המאה ה־12, תורגם בשנת 1969 לעברית כמו מקראית משונה, בליווי ציורים. מה שעורר את סקרנותו במיוחד היו דברי השבח המפליגים שנכתבו על המתרגם, דב גפונוב, בהקדמה שצירף לספר המשורר אברהם שלונסקי.

אורן מספר והקהל מסוקרן מהסיפור שנשמע מפיו כמו סיפור מתח. במיוחד נגע לליבו של אורן גורלו העגום של המתרגם שהלך לעולמו בדמי ימיו: גפונוב, שחי בגאורגיה, היה מסורב עלייה במשך שנים, עד שחלה במחלה נדירה. כאשר קיבל לבסוף היתר יציאה מבריה"מ, מצבו כבר הידרדר עד כדי כך שהוא הועלה על המטוס באלונקה, ומייד עם הגיעו לישראל הוא אושפז למשך כשנה, עד שנפטר כאן בשנת 1972, בגיל 38.

אורן מציג לנו את תמונת קברו של גפונוב ומספר שכאשר עמד מול קברו, הוא חש צער עמוק על האופן שבו נגמרו חייו. הוא מת צעיר, בן גילו של אורן באותו זמן וליבו נחמץ לגלות שאדם כל כך צעיר הגיע לפסגה אמנותית, ופה בארץ כמעט איש לא יודע מיהו, כולל אנשי ספרות. התעורר בו רצון עז לתת לו איזו גאולה, אולי אפילו סוף קצת אחר לסיפורו.

15 שנים לקח לאורן לכתוב את ספרו "נמר בירושלים", שנים בהן חיפש את המניע לכתיבה ובמה בעצם הספר עוסק. בתקופת הקורונה התגורר אורן בקנדה במסגרת התמחות של אשתו כרופאה בבית חולים קנדי. בזמן שאשתו עשתה משמרות אינסופיות במחלקות קורונה בביה"ח, הוא טיפל בחמשת ילדיהם, משימה לא פשוטה לכל הדעות. "זאת היתה תקופה שהרגשתי פתאום בדידות גדולה. לבד עם ילדיי בארץ קרה וזרה, ללא שום עזרה מסביב. שם הבנתי על מה הספר וזה מה שנתן לי את הפוש לסיים אותו אחרי שנים ארוכות".

המפגש עם אורן היה מרתק, לשמוע על תהליך יצירה, על המוטיבציה, על הקשיים הרבים איתם מתמודד היוצר, לצד הרצון העז להביע.